<h1>שבלי הלקט סימן קכ"ט</h1>
<h2>דף קיח:</h2>
ומצוה לאחר ולהתפלל במוצאי שבת שלא ייראה השבת עלינו כמשאוי, דאמר ר' יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי. ותפילת ערבית במוצאי שבת כשאר ימות החול, אך צריך להזכיר הבדלה בחונן הדעת, שכשם שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל כך אסור לתבוע צרכיו קודם שיבדיל. טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אינו חוזר. ואין צריך לאומרה בשומע תפילה מפני שיכול לאומרה על הכוס. כתב בעל הלכות גדולות היכא דנפק שבת ובעי למיעבד עבידתא, מיבעי ליה לברוכי המבדיל. והוא שיש בה הזכרת השם ומלכות. והני מילי היכא דבעי למיעבד עבידתא מקמי צלויי דאורתא, אבל אי בעי למיעבד עבידתא לבתר צלויי, כיון דאבדיל בתפילה לא צריך לברוכי. וגדולה מזאת פירש רבינו שלמה זצ"ל, דאפילו בלא הזכרה ומלכות אם אמר המבדיל בין קודש לחול לבד דיי לו, דאמר רב אשי [שבת ק"נ ע"ב] כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן המבדיל בין קודש לחול ואפכינן סילתי. ופירש רבינו שלמה זצ"ל המבדיל בין קודש לחול להיכירא בעלמא ללוות את המלך. ועבדינן צורכין ואחר כך מברכין על הכוס ברכה גמורה דהבדלה. וכל שכן אי אבדיל בתפילה שהוא מותר לעשות צרכיו ומבדיל על הכוס. ורבינו יצחק פאסי זצ"ל כתב אין צריך לומר בין אור לחושך אלא בא"י אלהינו מ"ה המבדיל בין קודש לחול בלבד. ורבינו ישעיה זצ"ל כתב דלא סבירא ליה, דמה זה שאומר ועבדינן צורכין, כיון דהבדלה גמורה עבד ונפק ידי חובה ובירך עליה למה לא יעשה כל צרכיו, מה נשאר לו עוד לעשות. ועוד שלא נאמרה המימרא אלא לתרץ מאי דקשיא לן, ומביא פירות בידו, ואע"ג דלא אבדיל ואין לו כוס בשדה, ובא זה ר' אבא לתרץ דלא בעינן הבדלה אלא היכירא בעלמא, כדברי רבינו שלמה זצ"ל.
לאחר תפילת לחש אומרין קדיש עד לעילא, ואומ' ויהי נועם, (תהלים צ', י"ז) יושב בסתר עליון, (צ"א) כל המזמור, עד ארך ימים אשביעהו. ולמה נהגו לומר זה המזמור יושב בסתר עליון במוצאי שבת, פירש אחי ר' בנימן נר"ו לפי מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת שבועות פרק ידיעות הטומאה [ט"ו ע"ב] שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים. ואומר יושב בסתר עליון עד כי אתה יי' מחסי. והמזמור הזה אמרו משה רבינו עליו השלום בשעה שהקים את המשכן והתפלל על המזיקין שיכלו מן העולם. וכן מפורש בפסיקתא דויהי ביום כלות מהו ביום כלות ר' אלעזר אמר ביום שכלו המזיקין מן העולם. ומה טעם. לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. מאהליך כלו המזיקין מן העולם. אמר ר' יוחנן מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו, שנאמר (במדבר ו', כ"ה) יברכך יי' וישמרך, ישמרך מן המזיקין. ולפי שבשבת אין צריכין שמירה, כמו שפירשנו למעלה הלכה ס"ו, שהשבת הוא משמר את שומריו ואין צריכין לירא מן המזיקין. תדע לך שהוא כן, שהרי אין מתפללין שומר עמו ישראל בלילי שבת, אלא פורשין על השלום, לפיכך עתה שנכנסין לימות החול והם צריכין שימור שכבר ניתנה רשות למחבלים, גם לשר דומה הממונה על הרוחות להשיב את נפשות הרשעים בגיהנם לדונם, על כן נהגו לומר זה המזמור במוצאי שבת, שיש בו תפילה להימלט מן המזיקין ומדין גיהנם. מן המזיקין, כמ' דתימ' יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש. מדין גיהנם כמ' כתימ' לא תאונה אליך רעה, ואין רעה אלא גיהנם, כמ' דתימ' (משלי ט"ז, ד') וגם רשע ליום רעה. ונהגו להתחיל ויהי נעם, והוא סוף המזמור שלמעלה הימנו, להתפלל על מעשה ידיהן, שהרי בשבת לא עשו מלאכה. ונהגו לאומרו בנחת ובנעימה. אורך ימים, כופלים ואומרין אותו ב' פעמים. והטעם להפריש בין קריאת המזמור לקדושה דסידרא. ויש אומרים לפי שתיבות ויהי נועם הם כנגד תיבות שבקרית שמע חסר חמש תיבות, לפיכך כופלין ארך ימים, שהן ה' תיבות כדי שיהו התיבות מכוונות. ואומ' ואתה קדוש, וקרא זה אל זה, וכולא סידרא. ומפורש בתנחומא במוצאי שבת בת קול יוצאת ואומרת להן לרשעים צאו לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהן. ובסנהדרין פרק ארבע מיתות [ס"ה ע"ב], במעשה דטונוסטרופוס כששאל ר' עקיבה מה יום מימים, וכול', עד אמר לו, מלאך שהוא ממונה עלינו דומה שמו והוא דן אותנו בכל יום ויום, ובערב שבת עם חשיכה בת קול יוצאת מכרזת ואומרת הנח לרשעים אילו וינוחו, ובמוצאי שבת עם חשיכה צועק המלאך שהוא ממונה על הרוחות אילו ואומר חזרו לכם לגיהנם למות שכבר השלימו ישראל סדריהן. וכן כתב בעל השאילתות מיכן רמז לויהי נועם למוצאי שבת ובמוצאי ימים טובים שחלו להיות בשבת. ועל כן נהגו לאומרו בנחת ובנעימה. גם הקדיש אומר בנחת לעכב כניסתן בדין. יש מקומות שאין אומרים ויהי נועם במוצאי שבתות כשחל יום טוב בראשון או בשיני או בשלישי, אבל מרביעי ואילך אם חל יום טוב אין מניחין אותו. וטעם שלהן, שראשון ושיני ושלישי נקראין אחר השבת, ומרביעי ואילך נקרא לפני השבת. וכיון דשיני ושלישי חשובין אחר השבת, הוה ליה כיום טוב אחר שבת שאין אומרים אותו. ובתשובות הגאונים מצאתי בשם רב נטרונאי גאון זצ"ל אין אומרים ויהי נועם אלא במוצאי שבת לחול בלבד. וכן נמי קידושא דסידרא אין אומרים אותו אלא כשאומרין ויהי נועם. ואין אומרים אותו במוצאי שבת ליום טוב, ולא במוצאי יום טוב לחול, ולא במוצאי יום הכיפורים לחול, דלא תקינו ליה חכמים הראשונים אלא במוצאי שבת לחול בלבד. וכי אמרינן ליה במוצאי שבת לחול, היכא דאיכא שיתא יומא דחולא לקמן, אבל אי איכא בי מיצעי יום טוב או יום הכיפורים ואפלו חל יום טוב במעלי שבתא דאיכא חמשא יומי דחולא, לא אמרינן ויהי נועם בההוא אפוקי שבתא עד דאיכא שיתא יומי דחולא לקמיה, דכיון דאמרינן ומעשה ידינו, תרי זימני, בעינן שיתא יומי, דאי הוה חד ומעשה ידינו הוה אמרינן כד פיישין מקצת יומי דחולא קמיה, אבל כיון דאיכא תרי, בעינן כולהו יומי דחולא. וסימן לדבר ויהי נועם, ויו יהי נועם. וכן מצאתי לרב עמרם גאון זצ"ל וכן מנהג פשוט אצלינו. אך בשם רב שרירא גאון זצ"ל מצאתי ולעניין קריאת ויהי נועם במוצאי שבת שנמצא בדברי רב עמרם שאין אומרים אותו אלא בזמן דאיכא לקמן שיתא יומי דחולא, משום דאמרינן ומעשה ידינו תרי זימני, הרבה תמהנו מזאת. וזה מנהג שלא ידענוהו ולא שמענו בו אפילו במקומו שלרב עמרם. ודאי במוצאי שבת ליום טוב אין רגילין לומר, ואף במוצאי שבת לחולו שלמועד אין רגילין לומר. ושאלו למר רב יוסף בן מר רב חנינא ואביו ז"ל מהו לומר במוצאי שבת לחולו שלמועד, ואמר להו לאו מנהגא למימר, ואי אמר לא הפסיד. עכשיו אל תמנעו אלא במוצאי שבת ליום טוב או למועד בלבד. הנה משמע מתשובת הגאון, שאם חל יום טוב מיום שיני ואילך אין ראוי למנוע מלומר ויהי נועם. והכל כמנהג המדינה. עוד נהגו לומר פסוקין שלברכות ונחמות לסימן טוב, לפי שהוא תחילת השבוע, ויתן לך, יעבדוך עמים (בראשית כ"ז, כ"ח—כ"ט) וכול' כסדר הכתוב בסידורים, וחותמין בא"י מלך מהולל בתושבחות. אך שמעתי בשם הר' אביגדור כהן צדק נר"ו שאין ראוי לחתום, דקיימא לן כל הברכות כולן פותח בהן בברוך, וזה אינו אלא קריאה בעלמא, ומה מקום לברכה זו הילכך הויא ברכה לבטלה. וכן משמע מפירוש רבינו חננאל זצ"ל, שהביא בפירוש מסכת תעניות מה שאומר בירושלמי כל הברכות אחר חותמיהן ואין אומר ברכה פסוק, ופירש כלומר אין מזכיר פסוק לבדו וחותם בו ברכה. ואילין דאמרין צהלי ורוני יושבת ציון, וחותם בברכה אין בו משום ברכה פסוק. והר' אביגדור כהן צדק נר"ו השיב לר' בנימן אחי נר"ו הכי פירושא כל הברכות הולכין אחר חתימתן וצריך לומר בסופה שלברכה סמוך לחתימה לשון הדומה ונמשך אחר החתימה. ואין אומר ברכה פסוק, פי' אין אומרין פסוק שלברכה סמוך לחתימה, כגון בברכת השנים אל יאמר ככתוב יצו יי' אתך את הברכה באסמיך (דברים כ"ח, ח') או בימות הגשמים יפתח יי' לך את אוצרו הטוב וגו' (שם, שם י"ב) או בברכת חולים אל יאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' (שמות ט"ו, כ"ו) או והסיר יי' ממך כל חולי וגו' (דברים ז', ט"ו) וכיוצא בהן, וטעמא דמילתא מפני שנראה כמקדים ברכת עבד לרבו באומרו סמוך לחתימה פסוק שנאמר עיקרו בלשון ברכה להדיוט, אלא אם בא לומר פסוק יאמר פסוק שמדבר בשבחו שלמקום. ואם לאו, יאמר לשון שבח או לשון בקשה וחותם. וזה יהיה כעין חתימה ודומה לה. ואילין דאמרי צהלי ורוני יושבת ציון וגו' (ישעיה י"ב, ו'), אין בו משום ברכה פסוק, פי' הבא לאומרו בסמוך לחתימה דבונה ירושלם, או סמוך לחתימה דמשמח ציון בבניה, הרשות בידו ואין בו איסור משום ברכה פסוק, דהכל הוא כבודו שלמקום כי יגדל שמו בעולם בשובו את שבות עמו ואת שיבת ציון כי ברב עם הדרת מלך, ואין מלך בלא פלטין, והיא עיר קדשו קרית מלך רב. הילכך שניהן ברכת הרב. עד כאן תשובת הרב. וכן נהגו לומר פיוטין והבדלות וזמירות ללוות את השבת כדרך שמלוין את המלך בכניסתו לעיר וביציאתו.
